(א) אותיות אין נקנין כו׳ – כ׳ הסמ״ע עיין בהר״ן פ׳ הכותב ובנ״י פרק מי שמת אי מכירת שטרות דאורייתא או דרבנן ונ״מ אי מוכר שטרותיו לעכו״ם ועד״מ א׳ עכ״ל ולי נראה עיקר דמכירת שטרות דאורייתא וכן פסק הריטב״א בתשובה ומביאה ב״י בסי׳ זה מאו׳ ט״ז וכתב שכן הסכימו כל רבותיו וחלקו על הרמב״ם פ״ז מה׳ מכירה ע״ש וכ״כ העיר שושן לקמן סעיף כ״ה דקי״ל מכירת שטרות דאורייתא וכן נראה דעת המחבר שם וכמ״ש שם בס״ק פ״ג ואע״פ שיש לדחות הך דפ׳ הזהב כמו שהוא בתוספות והר״ן מ״מ כיון דפשטא דמילתא לא משמע הכי מנין לנו לבדות סברא ולומר דמכירות שטרות דרבנן מה שלא נמצא בש״ס ואדרבה פשטא דש״ס משמע דהוי דאורייתא. ומ״ש הב״י סי׳ זה סעיף כ״ג בשם תשובת הרא״ש כלל ס״ט דבפרק מי שמת משמע שהוא מדרבנן אמת שהרא״ש כתב שם כן וכ״כ עוד הרא״ש בפסקיו בפ׳ הכותב אבל באמת לא משמע בפ׳ מי שמת מידי. וכמו שיתבאר ומה שיכול למחול היינו כמו שכתבו הריטב״א פרק הכותב והרא״ש והר״ן שם בשם רבינו תם דהיינו טעמא לפי ששני שעבודים יש למלוה על הלוה שעבוד גופו של לוה שהוא מחויב לפרוע והוא עיקר השעבוד ושעבוד על נכסיו אם לא יפרע מדין ערב דנכסוהי דאינש אינון ערבין ליה ושעבוד שיש למלוה על גוף הלוה לאו בר מכירה הוא ואינו מוכר אלא שעבוד הנכסים לבד ואע״פ שאינו נמכר לא פקע אבל כי חזר ומחלו ופקע שעבוד הגוף ממילא פקע שעבוד הנכסים שאינו אלא מדין ערב עכ״ל ומ״ש הב״י לקמן סעיף כ״ג והפוסקים בשם הרי״ף פ׳ הכותב דס״ל מכירת שטרות דרבנן לא ירדתי לסוף דעתם ונראה שהבינו דהרי״ף קשיא ליה בתחלת דבריו קושית התוספות דפ׳ הכותב אמאי יכול למחול (וכן משמע בר״ן ובב״י שם שכתבו והטעם שיכול למחול כו׳ כתב הרי״ף ז״ל כו׳ ע״ש) לכך כתב וחזינן למקצת רבוותא כו׳ וא״כ בע״כ במה שהביא הרי״ף שם הש״ס דפ׳ מי שמת ר״ל דהיינו טעמא משום דמכירת שטרות דרבנן דאל״כ לא תירץ הרי״ף מאי דקשיא ליה מעיקרא אבל לפענ״ד דהרי״ף לא קשיא ליה מעיקרא אמאי יכול למחול דיכול להיות דסבר כר״ת ששני שעבודים יש או דס״ל כיון דשטרות אין גופן ממון יכול למחות אלא דקשיא ליה אמאי אמרינן דאם חזר ומחלו מחול ואפי׳ יורש מוחל ובנתנו במתנת ש״מ אינו יכול למחול מאי שנא שכיב מרע מברי׳ וע״ז קאמר וחזינן למקצת רבוות׳ כו׳ ודוחה דבריהם אלא דה״ט דמתנת ש״מ עשאוה כשל תורה ונראה דמפרש הרי״ף הש״ס דפרק מי שמת כמ״ש התוס׳ פ׳ הזהב דף נ״ז בשם ר״י ופרק הכותב דף פ״ה ע״ב ופרק הספינה דף ע״ז בשם רבינו תם וכך כתב הר״ן פרק הכותב והנמוקי יוסף פרק מי שמת דה״פ אי אמרת בשלמא דאורייתא משום הכי אינו יכול למחול דה״ל כמו יורש דאוריית׳ מוהעברתם את נחלתו יש לך העברה אחרת שהיא כזו ופשיטא דאין יורש יכול למחול חלק ירושה של חבירו אלא אי אמרת דרבנן אמאי אין היורש יכול למחול הלא המקבל מתנה אין יורש מדאורייתא ומשני עשאוהו כשל תורה כמו יורש דאוריית׳ שלא תטרף דעתו עליו ופירוש זה עיקר בש״ס ומוכרח הוא לפי רוב הפוסקי׳ שפסקו מכירת שטרות דאורייתא וכן עיקר וכמ״ש (וכ״כ בעיר שושן לקמן סי׳ רנ״ג סעיף כ׳ ובסמ״ע שם ס״ק מ״א השיג עליו וכתב ולא נהירא כו׳ עיין שם ודבריו תמוהין וכדברי הע״ש עיקר בש״ס ומוכרח לומר כן לפי הסכמת רוב הפוסקים דמכירת שטרות דאורייתא וגם אישתמיטתיה להסמ״ע דברי התוספו׳ והר״ן והנימוקי יוסף הנ״ל שהבאתי שהם מפורשים כדברי העיר שושן ע״ש) ואם כוונת הפוסקי׳ בדברי הרי״ף עיקר הענין אסר מן הספר שהרי לא הזכיר הרי״ף כלל בתירוצו דמכירו׳ שטרות דרבנן רק הביא הש״ס דפ׳ מי שמת ועוד שכתב הרי״ף והא דאמרינן מודה שמואל שאם נתנו במתנת ש״מ שאינו יכול למחול לאו אש״מ גופה קיימי׳ אלא איורש קיימינן ומהאי טעמא אין היורש יכול למחול משום דמתנת ש״מ עשאוה כמתנה דאורייתא כו׳ משמע דלא בא אלא לתרץ אמאי אמרינן דמודה שמואל שאם נתנו במתנת ש״מ א״י למחול אבל הא ל״ק ליה מעיקר׳ דאמאי אמר שמואל יכול למחול (וכן משמע עוד להדיא בהרי״ף כ׳ מי שמת שכ׳ פירוש הא דאמר שמואל אינו יכול למחול איורש קאי ולא אש״מ גופי׳ וכבר ברירנא להא מילתא שפיר בפרק הכותב עד כאן לשונו משמע דלא בא בפ׳ הכותב רק לתרץ אמאי בש״מ א״י למחול וכדפי׳) ועוד שכתב הרי״ף ומה״ט אין היורש כו׳ עשאוהו כמתנה דאורייתא כמאן דמטיא ליה לידיה דמקבל והיינו דאמרינן דברי ש״מ ככתובים ומסורים דמי ומשום הכי לא יכול יורש למחול דלית ליה מאי דמחיל ובהדיא אמרינן בפ׳ מי שמת כו׳ עד ועשאוה כשל תורה דמטיא לידיה דהמקבל עכ״ל ואם איתא ל״ל להרי״ף להאי טעמא דכמטיא לידיה דמקבל דמי ולא יכול יורש למחול דלית ליה מה דמחיל כו׳ ה״ל לתרוצי בקיצור דמשום שלא תטרף דעתו עליו עשאוה כשל תורה ובשל תורה א״י למחול אלא ודאי הרי״ף מפרש הש״ס דר״פ מי שמת כמו שפירשו התוספות והר״ן ונ״י שהבאתי והלכך אפילו הוי כשל תורה יכול למחול ולכך הוצרך לומר דכמאן דמטיא לידיה דמקבל דמי דהיינו כיון שעשאוהו יורש כשל תורה כמאן דמטא לידי׳ דמקבל דמי כמו יורש אחר ולא יכול יורש למחול חלקו של יורש חבירו דלית ליה מאי דמחיל כן נ״ל ברור דעת הרי״ף דס״ל מכירות שטרות דאורייתא והנה הבעה״ת שער נ״א ח״ו בשם תשו׳ רמב״ן וגם הרא״ש והר״ן פ׳ הכותב והרב המגיד פ״ו מה מבירה והנ״י פ׳ הזהב כתבו בשם הרי״ף פרק הכותב דמכירת שטרו׳ דרבנן ואחר זה נמשכו הב״י בסי׳ זה והרבה מן האחרוני׳ וגם מהרשד״ם בתשוב׳ ס״ס ק״ב ולא ירדתי לסוף דעת הגדולים הראשוני׳ והאחרוני׳ דנ״ל ברור דעת הרי״ף כמו שכתבתי (ואולי זה היה דעת ר׳ ירוחם שכתב בנתיב י״ד בשם הרי״ף דמכירת שטרות דאורייתא הגם שהוא נגד הרא״ש רבו לדעת הרי״ף ודלא כמהרשד״ם סי׳ ק״ב שכתב שט״ס הוא בר׳ ירוחם וצ״ל ר״ת במקום הרי״ף ע״ש) וכן עיקר.

(ב) אלא בכתיבה ומסירה – ור״י ני״ד כתב שטרות ניקנות בכסף כמו קרקע כך פשוט בש״ס דב״ק עכ״ל ולא נהירא שהרי התוס׳ פ״ק דבבא קמא דף י״ד ע״ב כתבו דלא גרסינן שטרות וכן נראה דעת כל הפוסקי׳. ואם יוכל למכור הרבית שבשטר עיין לקמן סעיף ל״ב ס״ק ק״ג מ״ש בזה: כתב הריטב״א פ״ק דקדושין אהא דאמרי׳ התם בדף כ״ת ע״ב אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וז״ל וכן הדין בהקדש לעניים בזמן הזה והאי כמסירתו דקאמר לאו מסירה ממש אלא מסירתו פירושו בהקנאתו כל חד וחד בהקנאה דיליה ובשטרות הוה ככתיבה ומסירה ובקרקעות כחזקה הילכך האומר שטר זה וכל שעבודו יהיה לעניים זכו לגמרי והוא דקאמר וכל שעבודו דנהי דהקנאה דהדיוט לא בעי אמירה דהדיוט בעי מפי מורי נר״ו עכ״ל ומביאו בתשו׳ ר׳ בצלאל סי׳ ט״ו דף נ׳ ע״ד.

(ג) מיהו יכול לתפוס כו׳ – אדלקמן קאי ואפי׳ הנייר לצור ע״פ צלוחיתו לא קנה כו׳ מיהו יכול לתפוס כו׳ מיהו היינו כשלא פרע הלוה או שאין הלוה מקפיד בכך רק המוכר רוצה הנייר לכך נגד המוכר יכול לתופסו אבל אם פרע הלוה ורוצה השטר שלו יש אומרי׳ שצריך ליתנו לו וכמ״ש הר״ב לקמן סעיף ט״ז ועיין מ״ש שם בס״ק נ״ט באריכות

(ד) צריך לקיים המוכר מה שקיבל עליו – פי׳ שחייב לשלם כפי שיווי השטר לגבות בו כיון דקבל עליו אחריות דאל״כ מאי קמ״ל הא דמי המכירה בלא״ה צריך להחזיר לו עכ״ל סמ״ע ס״ק ה׳ ולפענ״ד אין זו הוכחה די״ל דאם לא היה מקבל עליו אחריות לא היה צריך להחזיר כלום כשיתן לו עתה כתיבה ואין להקשות כיון דהמקח אינו כלום א״כ הלוקח יוכל לחזור בו י״ל כגון שאין הלוקח רוצה לחזור בו להיות במי שפרע או במחוסרי אמנה או שיש לו טעם אחר ודוק ולא דמי למה שכתבתי לקמן סעיף ל״ד ס״ק ק״ז [קי״א] שצריך להחזיר לו כל שיווי השטר דהתם נקנה לו השטר בדין ואפילו לא כתב לו אחריות דינא הכי משום אחריות ט״ס הוא אבל הכא שלא נקנה לו השטר אין לך אלא מה שמתחייב בפירוש ע״י כתיבת אחריות וכן משמע בתשובת הרשב״א שהביא ב״י מחו׳ ל״ז הלכך נראה דוקא אם פירש שאם לא יגבה הלוקח ישלם לו כפי שיווי השטר חייב כפי מה שחייב עצמו אבל אם לא פירש כן אלא כתב סתם שהוא מקבל עליו אחריות אם לא יגבה הלוקח השטרות א״צ להחזיר אלא המעות שקבל ודו״ק.

(ה) י״א דאינו חייב לקבל כו׳ – דין זה אינו נרא׳ לפע״ד ולפענ״ד שהרב לא כיון יפה וגם דברי בעה״ת אינם ישרים בעיני וז״ל בעה״ת בשער נ״א חלק ד׳ יש שמורה ואומר שבכל דבר שהוא פטור אין מוסרים אותן למי שפרע שהרי אין לו להחזיר לו את מעות המקח וכדלעיל דניחא ליה לצור ואין בו משום אונאה וכדלעיל ואע״פ שאין ברור אצלינו כמו שכתבנו למעלה עכ״ל ומביאו ב״י וד״מ לקמן מחו׳ י״ח ואין דבריו נ״ל דנהי דכתב למעלה דיכול הלוקח לומר לצור ע״פ צלוחיתי קניתיו היינו לענין שאין המוכר יכול להוציא מידו שהלוקח יכול לומר נהי שלא זכיתי בקנייתי לגבות הממון שבתוכו מ״מ הנייר קניתי לצור ע״פ צלוחיתי שהרי קניתי השטר וכל מה שבתוכו אבל אי הלוקח רוצה מעותיו פשיטא שמוכר חייב ליתן לו מעותיו (וכדאיתא ברשב״ם ורמב״ן והרא״ש פרק הספינה ובר׳ ירוחם ובט״ו וכן הוא בריטב״א פרק האיש מקדש מילתא בטעמא ע״ש) כיון שמכר לו השטר לראיה ולא קנה אותו לראיה ופשיטא דאין המוכר יכול לומר לצור ע״פ צלוחיתו לבד מכרתי לך שזהו שקר הוא שהרי קנה אותו לגבות החוב שבתוכו ואף דאין אונאה לשטרות או אפילו ביטול מקח היינו היכא שקונה שטר ששוה ק׳ בר׳ אבל כשהוא קונה שטר אדעתא דלגבות החוב ונמצא שהקנין אינו כלום פשיטא שצריך להחזיר לו מעותיו כי אדעתא דנייר לא קנהו ועוד דהיאך יכול המוכר לומר לצור ע״פ צלוחיתו מכרתיו דא״כ פשיטא דיש בו אונאה דהא אמרינן בש״ס פ׳ הזהב (בבא מציעא נ״ו) וכל הפוסקים ונתבאר לקמן סעיף ל״ח ס״ק קט״ו שאם מכר שטרותיו לבושם לצור בהן שום דבר יש בהן אונאה כיון שמכר לצורך תשמיש גופן דדוקא לגבותו אין בהן אונאה אבל לצורך גופן לא ע״ש: ועוד קשה לי על הר״ב נהי דכתב הבעה״ת כן היינו לשטת האומרים דקנה הנייר לצור ע״פ צלוחיתו אבל להאומרים דלא קנה א״כ צריך לקבל מי שפרע והיינו שכתב הבעה״ת ואע״פ שאין ברור אצלינו כמו שכתבנו למעל׳ ר״ל דלעיל שם כתב די״א דלא קנה הנייר וא״כ כיון שהסכימו הפוסקים והטור והמחבר דאין קנין לחצאין ולא קנה אפי׳ הנייר לצור ע״פ צלוחיתו אלא מקח טעות הוא ומחזיר הנייר ויחזיר לו הדמים והרב סתם כדבריהם היאך הביא הי״א דא״צ לקבל מי שפרע. ע״כ נ״ל ברור דכמו שהדין לקמן סימן ר״ד בדברים ומעות שהחוזר בו צריך לקבל מי שפרע ה״ה כאן ושלא כדברי הר״ב.

(ו) הילכך האי מאן דמזבין כו׳ – אבל במתנה קנה הנייר מיהת כשמסר ולא כתב אלא שיש להראותו בב״ד לזכותו של זה כשם שמוציא שאר ראיות מדין עדות כ״כ הריטב״א פ׳ האיש מקדש ודבריו נכונים דבשלמא במכר כיון דודאי אדעתא דנייר לא קנהו מתחלה א״כ המקח טעות ונתבטל לגמרי והוה כאלו לא נמכר כלל וא״כ גם הנייר לא קנה דאין קנין לחצאין אבל במתנה כל מה שנתן לו מתנה הוא ועוד נ״ל ראייה ממה שהאשה מתקדשת בכה״ג כשהנייר הוא שוה פרוטה וכמ״ש הב״ח בא״ע סימן כ״ח סעיף י״א וכמו שכתבתי לקמן סעיף כ״ג ס״ק ע״ה אלא ודאי כיון דאשה בפרוטה לחוד מיקדשא א״כ כל מה שנתן לה מיקדשא בה וה״ה הכא כן נ״ל ברור.

(ז) צריר למכתב ליה כו׳ – וה״ה אם כתב על השט״ח עצמו קני לך איהו וכל שעבודיה נמי סגי בהכי סמ״ע ס״ק א׳ וכן הוא בסמ״ג דף קנ״ח ריש ע״ב וז״ל וראיתי בתשובה א׳ שהשיב ר״י שאין חילוק בין כתבו על אותו שטר בין כתבו בשטר אחר עכ״ל. מיהו היינו כשמסר לו השטר חוב קודם שכתב עליו כן וכדלקמן סעיף ד׳ ובתשוב׳ מהר״א ן׳ חיים סימן צ״ב דף קל״ז ע״ב נסתפק באם כתוב בשטר שא״ל קני לך כו׳ אי מהני כיון שאינו כתוב שכתב לו קני לך בו׳ וכתב דאפשר דמהני למאי דקי״ל (לקמן סי׳ קצ״א ס״ג) דשטרי דידן שטרי קנין הם ועוד דאפשר כיון שכתוב בשטר שא״ל קני לך כו׳ יש בכלל זה עדות על הכתיבה כו׳ וע״ש וע״ל סעיף ב׳.

(ח) לא קנה – וכ׳ בסמ״ע וז״ל וכ׳ מהרי״ו סימן קס״ב הואיל ואין המקח קיים אינו על המעות רק שומר שכר אע״ג דנתן לקונה שטר על המעות ונאמן לומר פרעתי במגו דנאנסו עכ״ל ד״מ ג׳ עכ״ל סמ״ע ובאמת כן הוא בד״מ אבל לפע״ד זהו שגגה כדמוכח להדי׳ בש״ס פ׳ איזהו נשך דף ע״ב בעובדא דפרדיסא ובכל הפוסקים לקמן ס״ס ע׳ ובנמוק״י פ״ק דמציעא גבי הכיר בה שאינו שלו וכן לקמן סי׳ שע״ג סעיף א׳ דהמעות הוי הלואה וכן בבעה״ת שער מ״ז מייתי טובי כה״ג דהמעות הוי הלואה ע״ש וכ״כ ר׳ ירוחם נתיב ו׳ ח״ו כ״מ שהמכר אינו מכר הוי מלוה ע״פ כו׳ ומביאו ב״י לקמן סי׳ קי״א מחודש ח׳ ומהרי״ו סי׳ קס״ב קאי התם להדיא אכתבים ולא אמעות שכתב שם וז״ל ואותן כתבים אפי׳ לדברי שמעון שמסר אותם לראובן מ״מ אינן באחריות ראובן להתחייב באונסים מאחר דהמכירה לאו מכירה היא ולכל היותר אינו חייב אלא כנושא שכר כו׳ וע״ש.

(ט) ואפי׳ הנייר כו׳ – הב״ח האריך בכאן להשיג על הב״י ועל מה שהשמיט המחבר לקמן סעיף ט״ז דברי הטור סעיף ט״ו בשם בעה״ת ושלא כדת השיג עליו דודאי מדברי בעה״ת שם משמע דקנה הנייר מדכתב שלא קנה השעבוד והלוקח משתמש בנייר כו׳ משמע דהשעבוד לא קנה והנייר קנה וכן משמע עוד יותר בבעה״ת גופיה למעיין שם בשער נ״א ריש ח״ד ולכך השמיטו ועוד נראה דהמחבר ס״ל כיון דהרשב״א ורבינו ירוחם שהבאתי לקמן סעיף כ״ג ס״ק ע״ה חולקין דאין כופין הלוקח להחזיר השטר א״כ ה״ה במסר ולא כתב דחד דינא אית להו בזה וכמ״ש הב״י בסעיף ט״ו בשם בעה״ת דחד דינא אית להו והיינו שכ׳ הב״י לקמן מחודש מ׳ ומדברי רש״י נראה כהרשב״א ור׳ ירוחם כתב שדברי הרשב״א עיקר ועי׳ במ״ש בסי׳ זה בשם בעה״ת עכ״ל ולכך השמיט לקמן סעיף ט״ז דברי בעה״ת ולא משום דס״ל כהרשב״א לגמרי דהא כתבתי לקמן ס״ק ע״ה דבא״ע סי׳ כ״ח סעיף י״ג משמע דלא ס״ל הכי אלא ספוקי מספקא ליה לכך לא כתב לקמן דברי בעה״ת ודוק.

(י) יש אומרים כו׳ – נקנה בחליפין או במסירה בלא כתיבה. שני דינים אלו שכתב הר״ב לא נתחוורו לי כמו שאבאר והנה הב״י כתב כן בשם תרומת הדשן סי׳ של״א וכתב עליו ואין דבריו ברורים אצלי ובד״מ הביא דברי ב״י וכ׳ עליו וע״ל סי׳ ס״א שמשמע כדברי הת״ה ע״כ ולפע״ד לא משמע בסי׳ ס״א מידי ואין ספק שהב״י ראה הא דלעיל סי׳ ס״א ואע״פ כן כתב שאין דבריו ברורים שהרי בת״ה שם הביא דברי הטור ח״מ סימן ס״א ז״ל שאלה שטר שכתוב בו שהלוה משעבד עצמו למלוה ולכל מי שמוציאו כו׳ תשובה בטור ח״מ איתא מתשובת [הרא״ש] שטר שכתוב בו כל המוציאו יש לו רשות לתובעו וא״צ הרשאה עליו ונראה די״ל דכי היכי דמועיל זה הלשון שיכול אדם לגבות בו בלא הרשאה משום דגם לשמו נכתב א״כ כשהוא מוכרו לחבירו קנאו מיד כשאר מטלטלים וק״ל עכ״ל ונראה דס״ל להב״י דדוקא לענין שלא יצטרך הרשאה מועיל לשון זה משום דאע״פ שנכתב בו כן מ״מ צריך שיבוא מחמתו וכמ״ש ר׳ ירוחם נ״ו ח״ה בשם הרשב״א ומביאו ב״י לעיל סי׳ נ׳ א״כ מועיל לשון זה דהוי כאלו נכתב מי שיבוא בשטר זה מחמת המלוה הוי כמו המלוה עצמו וא״כ היאך יועיל לענין מכירה שלא יצטרך כתיבה שהרי כל זמן שלא כתב לו צריך לבוא בכח המלוה והרי אינו אלא שלוחו של מלוה וא״כ לענין מכירה כל זמן שלא כתב לו קני לך כו׳ אין המכירה כלום והמוכר והלוקח שניהם יכולים לחזור בהם וכן ראיתי בתשובת מהרשד״ם סי׳ רכ״ב חולק על התרומת הדשן בזה שאפי׳ כתוב בו ולכל מוציאו היינו למעט שלא יצטרך הרשאה אם יבוא שליח המלוה לגבותו אבל לענין מכירה בהא ודאי יצטרך כתיבה ומסירה כו׳ רק שלא הביא שם טעם וראיה לדבריו רק שכתב שמוכח כן מתשובת הרשב״א שהביא הב״י דשטר שיוצא בשם הלוקח צריך כתיבה ומסירה ולפע״ד אי משום הא לא אריא דשאני התם שלא נכתב לכתחלה ליתנו להלוקח רק שיוצא בשמו משא״כ הכא שנשתעבד מתחלה ליתנו לכל מי שמוציאו אך מה שכתבתי הוא ראיה נכונה דכיון דלא מהני לשון זה אלא שיבוא מחמת המלוה וכמ״ש ר׳ ירוחם בשם הרשב״א כו׳ ועוד ראיה ברורה ממ״ש הרא״ש גופיה באותו תשובה עצמה בכלל ס״ח סי׳ ז׳ וז״ל וכיון שאותו מוציא השטר בא מכח המלוה אמו של היורש הרי היורש במקום אמו ומוחל השטר דקי״ל המוכר שט״ח וחזר ומחלו מחול ואפי׳ היורש מוחל כו׳ ועוד כתב בכלל ההוא סי׳ ח׳ שטר שכתוב בו פלוני חייב עצמו למלוה או לכל מי שמוציא שטר זה דבר פשוט הוא דמהני ביה מחילה כיון שידוע שעיקר הממון של המלוה ולא כתב כן אלא שלא יצטרך הרשאה כו׳ ומביאו ב״י לקמן מחודש ל״ה בקצרה ואם איתא דא״צ כתיבה וקנאו מיד כמו שאר מטלטלים משום דגם לשמו נכתב וכמ״ש הת״ה היאך יוכל למחול הא פשיטא דבשאר מטלטלים א׳ י למחול ועוד דפשיט׳ דהיכא דנכתב לשמו א״י למחול אע״ג דעיקר הממון של המלוה וכדאיתא בש״ס מאי תקנתיה מקרקש ליה בזוזי וכתב ליה שטרא בשמיה וכדלקמן סעי׳ כ״ג (ואע״ג דבסמ״ע ס״ק ח׳ כתב בדברי הר״ב דאפשר דאף דמחשב בעל דבר וא״צ כתיבה מ״מ לענין מחילה מצי מלוה ראשון למחול להלוה כו׳ לא נהירא לי לדברי הר״ב ות״ה דא״צ כתיבה משום דגם לשמו נכתב א״כ היאך יוכל למחול וכן משמע בת״ה סי׳ של״א להדיא דא״י למחול ע״ש וכ״כ בס׳ גי׳ תרומה שער נ״א ריש ח״ז דף שי״א סוף ע״ב דכי מעיינית משמע לכאורה דהני תרי מילי הא בהא תליא מחד טעמא כו׳) אלא ודאי כמ״ש דמ״מ צריך לבא בכח המלוה לומר שהוא שלוחו ואם הוא אומר שקנאו צריך כתיבה. ומ״ש בתשובת הרא״ש שם וז״ל תנאי זה אינו אלא במקום הרשאה או במקום כתיבה ומסירה כיון שידוע שעיקר הממון הוא של המלוה ולא עשה תנאי זה אלא שלא יצטרך להרשאה אם ירצה לעשות שליח לגבות החוב ואם ירצה למוכרו לאחר שלא יצטרך כתיבה ומסירה אלא ימסור לידו השטר ויגבה בו וכיון שאותו מוצי׳ השטר הוא בא מכח המלוה אמו של היורש הרי היורש במקום אמו ומוחל השטר כו׳ עכ״ל לאו למימרא שיוכל למכרו בלא כתיבה לענין שיהיה המקח קיים ולא יוכלו המוכר והלוקח לחזור בהם אח״כ (דלא כספר גי׳ תרומ׳ שער נ״א דף שי״א סוף ע״ב שהקשה על הרא״ש בזה ע״ש ואפשר של זה נתכוין הג״ת שם במ״ש שם בסוף דבריו בעמוד ג׳ ולהרא״ש ז״ל שמא נא׳ דדעתו שהמוציא הוא כח המלו׳ עצמו וחשבינן כאלו המלוה הוא כאן שמוציא ותובע אבל לא לענין שיהא המלוה מופקע מן השעבוד עכ״ל וכוונתו כדפי׳ ודו״ק) אלא ה״ק ואם ירצה למכרו לאחר שלא יצטרך כתיבה ומסירה לגבותו מן הלוה לען שיאמר לו הלוה לאו בעל דברים דידי את אלא של המלוה הוא דכיון שכתוב בו ולכל מי שמוציאו אפי׳ הוא של המלו׳ הרי הוא מוציאו בכח המלו׳ והיינו דמסייס אלא ימסור לידו השטר ויגבה בו: נמצא קשה עלהת״ה בחדא ועל הר״ב בתרתי. על הת״ה בחדא דאם כדבריו היאך כתב הרא״ש שיוכל למחול ועל הר״ב בתרתי דהרי הרב גופיה כתב לעיל סי׳ נ׳ בהג״ה דברי ר׳ ירוחם דדוקא בבא מחמת המלו׳ ובסמ״ע ס״ק ח׳ כתב דשאני הכא דמיירי שיש לו עדים או שטר ראייה שמכרו לו ומש״ה אפי׳ בא מחמת עצמו מהני משא״כ שם דאין לו עדי׳ שמכרו לו עכ״ל ולא נהירא לי דמה בכך ס״ס כיון שצריך לבוא מחמתו וגוף השטר של המלו׳ הוא היאך יוכל למכרו שלא יהיה של המלו׳ בלא קנין המועיל דהיינו שיכתוב לו קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה ועוד דא״כ אמאי כתבו רבינו ירוחם והרשב״א והר״ב לעיל סי׳ נ׳ ודוקא בבא מחמתו אא״כ כתוב בו בפירוש בין מחמתו או שלא מחמתו הא אפי׳ בא שלא מחמתו יתכן דגובה בו כשיביא ראיה שמכרו לו ועוד דמדלא חלקו שם משמע דאפי׳ ידוע שמכרו לו או שמודה לו הלוה אינו גובה בו כיון שאינו בא מחמתו וכן נ״ל עיקר: אמנם במה דס״ל להת״ה דשטר כזה נקנה בחליפין נלפע״ד דודאי לא כיון יפה דאפי׳ לו יהי כדבריו דשטר כזה נקנה במסירה לחוד ונפקא מיניה בשטר שכתוב בו לכל מי שמוציאו בין מחמתו או שלא מחמתו או שכתוב בו סתם שנתחייב למוציא שטר זה ולא הוזכר בו שם המלוה כלל דמודינא דנקנה במסירה לחוד וכן משמע להדיא בתשו׳ הרא״ש כלל ס״ח סי׳ ט׳ בתשו׳ שהשיב לחכמי ברג״ש ע״ש ושטר כזה נרא׳ דאחר מסירה שוב אין המלו׳ הראשון יכול לחזור ולמחלו ואפי׳ הפוסקים דפליגי לקמן סעיף כ״ו אהראב״ד מודו בהא דדוקא התם כיון דכתו׳ דאתא מחמתך וכמ״ש שם משא״כ הכא מ״מ אינו נקנ׳ בחליפין וכמו שאבאר: הנה בת״ה סי׳ של״א שם כתב וז״ל לענין מכירה דמי לשאר מטלטלים והיה נרא׳ להוכיח מדברי רב האי גאון באשר״י ספ״ק דמציעא שכתב דאין שטר נקנה באגב דקנין חליפין נמי לא מהני לקניית השטר בזה מדאגב לא מהני דהא אשכחן מטבע שאינה ניקנית בחליפין וניקנית באגב והכי משמע קצת מן התו׳ פ׳ הספינה אע״ג דסביר׳ להו דאותיות דשטר מיקני באגב כבמסיר׳ מ״מ בחליפין לא מיקני כבמסיר׳ וכ״כ הרמב״ן בטור ח״מ וכיון דגרע קנין חליפין לענין שטר י״ל דאפי׳ בשטר בנדון דידן לא מהני לי׳ חליפין אך בתר פ״ק דב״ק (דף י״ד ע״ב) כתב דצ״ע אם שטר נקנה בחליפין וצ״ע ג״כ בזה במרדכי פ׳ הגוזל קמא וגם בהג״ה במיימון פ״ו דה׳ מכיר׳ כתב וז״ל כתב רב האי גאון שמצא תשובה א׳ מהגאונים דשטר נקנ׳ בחליפין ולא בריר׳ לי ור׳ ברוך כתב דאין נקנ׳ בחליפין אלא אג״ק עכ״ל ולפ״ז מה שדקדקנו לעיל מדברי רב האי גופיה ליתא דהא רב האי גופים כתב איפכא בשם תשובת הגאון והדקדוק מן התוס׳ פ׳ הספינה נמי סתור הוא מן התוס׳ פ״ק דב״ק ולכך נוטה הדבר דשטר כה״ג שנכתב לשם כל המוציאו נקנ׳ הוא בחליפין כמו במסיר׳ עכ״ל הת״ה. הנה הבין מדברי הגהת מיימוני דס״ל לרב האי דשטר נקנ׳ בחליפין ולפע״ד לא דק דהאי ולא ברירא לי שבהגהת מיי׳ הוא לשון רב האי גופי׳ וכן משמע להדיא למעיין בהגהת מיי׳ ובבעל העיטור בריש מאמר קנין דף ה׳ ע״א וכן הוא להדיא בס׳ מקח וממכר של רב האי גאון בשער י״ג דף כ״ט ע״ב עוד כתב שם רב האי גאון בשער ההוא דף ל׳ ע״ב וז״ל דהיכא שיש לו לראובן שטר על יהודה ונתן לו שמעון לראובן שום חפץ חליפין באותו שטר כדי שיגבנו שמעון מיהודה כבר פסקנו למעל׳ שאין אותיות ניקנות בחליפין ואע״פ שראינו למקצת מן גאונים שהשיבו דאותיות ניקנות בחליפין אין לסמוך על אותו הדעת לעולם לא יקנ׳ עד שיכתוב וימסור עכ״ל וכ״כ הבעה״ת שער נ״א חלק ג׳ בשם רב האי גאון וגם בלא״ה לא מסתבר כלל לומר דקנין חליפין יהא עדיף מאגב וכדמשמע בש״ס פ׳ הספינ׳ (דף ע״ו ע״ב) להדיא ע״ש: ועוד נלפע״ד להוכיח מדברי רב האי גופיה שבהרא״ש ספ״ק דב״מ דשטר אין נקנה בחליפין אפי׳ בלא טעמו שכתב הת״ה דאשכחן בעלמא דחליפין גרע מאגב אלא מטעמא אחרינא שהרי הרא״ש הקש׳ שם אמאי דמשני בש״ס ששטר כתוב׳ יוצא מתחת ידה דניחוש שמא הקנתה אגב קרקע וכתב הרא״ש שמתוך קושיא זו כתב רב האי גאון שאין שטר נקנ׳ באגב קרקע ואם איתא דס״ל לרב האי דנקנה בחליפין הדר׳ קושיא לדוכתא דניחוש שמא הקנת׳ בחליפין ע״ש וזהו לפע״ד ברור: גם מ״ש הת״ה והדקדוק מן התוס׳ פ׳ הספינ׳ נמי סתור מן התוס׳ פ״ק דב״ק לאו מלתא הוא דהא להדיא כתבו התוס׳ פ׳ הספינ׳ דף ע״ו ע״א ד״ה אמר אמימר בשם רב יודא גאון דאין אותיות ניקנות בחליפין ולא הביאו שום חולק עליו וגם בב״ק לא כתבו אלא בזה״ל עבדים ושטרו׳ נמי ניקנות בכסף ל״ג שטרו׳ דאין ניקנים בכסף אלא במסירה ושטר אפילו בחליפין נמי צריך עיון עכ״ל ור״ל דצ״ע דלא אשכחן בשום דוכת׳ דנקנ׳ בחליפין:ועוד קשה לי על הר״ב דכיון דרוב הפוסקי׳ הסכימו דשטרו׳ אין ניקנות בחליפין וכמ״ש המחבר בסעי׳ ד׳ וגם הרב שם סתם כדבריו ולא הביא שום חולק וכן פסק עוד הרב לקמן ריש סי׳ ר״ג דשטרות אין ניקנין בחליפין למה יועיל שטר זה שנכתב לשם כל המוציאו מאי אולמיה דהאי מהאי לענין קניית חליפין דמידי הוא טעמא דאין נקנה בחליפין כיון דאין גופן ממון וכדאית׳ בבעל העיטור ובהגה׳ מיי׳ ובבעה״ת שם בשם הרמב״ן והאי טעמא שייך נמי בשטר כזה ומה בכך שנכתב שיגבהו כל המוציאו הא עתה אינו מוציאו ומה שייכות יש לזה שנכתב בו שיגבה בו כל המוציאו לענין שיהא נקנה בחליפין פשיטא דלא עדיף משטר שכתב לו קני לך איהו וכל שעבודיה דלא הוי חליפין כמסירה וכן עיקר ודלא כהר״ב: העולה מזה שטר שנכתב בו פלוני נשתעבד לפלוני ולכל מי שמוציאו זה שמוציאו גובה בו בלא הרשאה ובלא כתיבה ומסירה מן הלוה ולא יכול הלוה לומר לאו בעל דברים דידי את כשבא מכח אותו פלוני אבל אם אינו בא בכח אותו פלוני אינו יכול לגבות בו וכן אם מכרו לענין שיהא המקח קיים אינו נקנה אלא בכתיבה ומסירה כשאר שטר ודינו שיכול המלוה למחול השטר לאחר מכירה כמו שאר שטר ואם כתוב בו ולכל מי שמוציאו בין בא מחמתו או שלא נכתב בו שם המלוה כלל רק פלוני נתחייב לכל מי שמוציא שטר זה הרי זה נקנה במסירה לבד ואין המלוה יכול למחלו לאחר מכירה מ״מ אינו נקנה בחליפין דחליפין לא הוי כמסירה.

(יא) ויש מי שאומר כו׳ – חפשתי ולא מצאתי מי שאומר כן ובסמ״ע רשם טור ס״ס זה וליתא דלא קאי התם רק אשטרות הנמכרים ע״ש. מיהו מסתבר כן דכיון דאין אותיות ניקנות אלא בכתיבה אותו שטר דמי לקרקע שניקני׳ בשטר דבעינן שיגיע השטר לידו וכדלקמן רס״י קצ״א ולפ״ז נרא׳ דאע״פ שאין שם עדים קנה דלא איברי סהדי אלא לשקר׳ כדלקמן גבי כ׳ לו על הנייר שדי מכורה לך שדי נתונה לך קנה אע״פ שאין שם עדי׳ וע״ש.